לרוב האנשים מתנגנת המחשבה הבאה:
"נמאס לי, אף אחד לא מבין אותי, המשפחה לא מקשיבה לי, החברים לא באמת חברים, בעבודה לא הולך לי וזוגיות כבר מתחלפת אצלי כמו גרביים"
מדוע לדעתכם אנשים נתקלים בכל כך הרבה סבל?
ובכן, ישנם הרבה סיבות שעלולות להביא למצב הזה. כגון זכרונות ילדות, הרגלים, טראומות, חוויות שליליות וכו'..
אך היום אני ארצה לדבר על דבר טבעי שכולנו עושים ועם זאת מאוד תוקע אותנו בדיוק בנקודה הזאת שנמאס לנו ואין לנו דרך מוצא: שיפוטיות.
בחוסר מודע, ומבלי שנתכוון או נשים לב, אנחנו תמיד שופטים את הסביבה.
מבלי שנקשיב לכל הסיפור מכל הצדדים אנחנו פשוט זורקים את דעתנו. מבלי לחשוב, מבלי להרגיש.
בין אם אנחנו אומרים אותה בקול, או משאירים אותה בראש: אנרגיה מורגשת.
אם ננסה לחנך את הילד שלנו למילים טובות כאשר האנרגיה שלנו מבפנים לא יציבה ויש בנו רגשות שליליים, זה ישודר אליו, ומזה הוא ילמד. לא משנה כמה מילים חיוביות הוא ישמע, הילד יקלוט מהאנרגיות.
ומה שונה בין ילד למבוגר? הרי כולנו היינו ילדים בהתחלה.
כולנו התחלנו בתור ילדים מתוקים, טהורים, ללא שום ידע קודם, מחשבה או רגש.
אז רגע, למה אנחנו בכלל שופטים?
קודם כל חשוב שנבין ששיפוטיות, היא כלי הישרדותי הכרחי.
אילו לא היינו שופטים, לא היינו ניצלים בעבר הרחוק מצ'יטות שרודפות אחרינו, או היום - נזהרים מרכב שנוסע מהר. שיפוטיות היא הדרך שלנו לתייג סכנות ולהזהר מפניהם.
רק שהיום, אנחנו משתמשים בשיפוטיות ביומיום כאילו זה חלק בלתי נפרד מהחיים, וכאילו אורבת לנו סכנה בכל פינה. כשהאמת- זה לא כך בכלל.
חשוב לציין שלפני שאנחנו בכלל שופטים אחרים, אנחנו שופטים את עצמנו. את מה שעברנו, את הרגשות שחווינו, אין לנו שום לגיטימציה לכמות שידענו להכיל ולעבור.
השיפוטיות שלנו יכולה להתבטא במגוון צבעים מעבר להבעת דעה על סיטואציה. אם זה בטונציה, במבטים או אפילו בשאלות "תמימות". מול אחרים אנחנו נוהגים בלבקר.
אנשים תמיד נהגו לומר "ביקורות בונות – בונות אותך".
אבל האמת היא, שביקורות בונות, בונות בעיקר חומות.
כבני אדם, מתוקף היותנו אנושיים, אנחנו חווים כאב, פחד, תסכול ואכזבות. אחרים יבואו ויגידו "די, תשאירו את זה מאחורה ותתקדמו." בעיניי, כל מה שעברנו וחווינו בעצם מה שבנה אותנו.
לקבור את כל האירועים והרגשות האלו מתחת לשטיח לא באמת מצמיח אותנו. באיזשהו שלב, ברגע מפתיע או סיטואציה שהתרחשה ללא תכנון, כל הרגשות עלולות לצוף ולתקוף אותנו שוב. ככה אנחנו בעצם מחבלים להצלחה ולצמיחה שלנו.
וברגע שאנחנו לא חמלתיים כלפינו, לא מכילים את עצמנו, את מה שעברנו,
איך נוכל להכיל אדם אחר? אנחנו מגיעים עם מלא שיפוטיות כלפי עצמנו וכלפי מה שעברנו אז איך נוכל שלא לשפוט את מה שאדם אחר חווה?
ואם לא נוכל להכיל אדם אחר, איך אדם אחר יוכל להכיל אותנו?
משמע= השורש טמון בנו.
ביכולת שלנו יותר להכיל את עצמנו ופחות לשפוט את מה שעברנו.
כאשר נדע באמת להקשיב לעצמנו ולנהל עם עצמנו שיחה מצמיחה, ככה נוכל גם להקשיב לאחר ולהתנהג דווקא בחמלה, הכלה והקשבה איכותית.
וכמובן, כשנדע להקשיב לאחר, בחמלה והכלה, ירצו באופן אוטומטי להקשיב גם לנו.
מצאו מרחב בחיים שבו אתם פחות קשובים ויותר שופטים.
ציינו מה יכול לקרות אילו תהיו יותר חמלתיים ושיפוטיים, באילו מתנות תוכלו לזכות?
מעוניינים שיקשיבו לכם יותר וליצור משמעות בחייכם?
Comments