רוב האנשים בטוחים שהם במקום הכי עילאי שלהם. הפתיחות לחדש להם קצת בחיים, שואפת לאפס.
הם מעדיפים להאמין שהם יודעים הכל, כדי שחלילה לא יאלצו להודות בטעויות שלהם. כדי שחלילה לא יצטרכו לקחת אחריות.
אני רוצה לשתף ממקום אישי, שעברתי תקופה ממש מטלטלת,
סערת רגשות עם מצב בריאותי שהדרדר (חיידק הליקובקטר), המצב הכלכלי, הזוגי, המשפחתי.. הכל היה לי מאוד עמוס. לרוב, אני זוכר שאני במסע היכרות עם עצמי - תמיד! אך בכל פעם שאני עולה "על הפסגה", אני בטוח שאני ״אחרי זה״.
אבל רגע… אחרי מה?
כי אחרי זה, יבוא עוד משהו שיטלטל אותי - אין לזה סוף! תובנה מטורפת שהבנתי על בשרי בחיים - שזה לא נגמר עד שאנחנו "לא נגמרים".
אנחנו בכל רגע נתון מפתחים את ה״אני״ שלנו
כל אבן דרך שאנחנו פוגשים היא עוד חלק מהפאזל המטריף הזה. עולם!
רובכם תסכימו איתי - כל תקופה מאתגרת תפתיע אותנו מחדש. ולמה?
כי כל האתגרים באים לנו בפרצוף בבת אחת. מה שנקרא "צרות מגיעות בצרורות"
אבל אם רגע נקח הסתכלות ונחשוב
מה זה בא ללמד אותי? האם עמדתי במבחן?
האם אני עוד יציב על הרגליים ועם כל הכוחות שנשאבו ממני,
יש בי את היכולת להמשיך?
וברור שיש, ברור.
האם אני חוזר לילד שבתוכי ונותן לו את ההגה? או שאני נותן לו מקום ומביע חמלה לעצמי?
מה חשוב באמת?
חשוב לשחרר.
חשוב לנשום, עמוק! אני יודע שזה בדיוק מה שאת.ה עושה עכשיו.
לשחרר את הצבירת רגעים מכעיסים ומכאיבים שצילקו אותנו בדרך.
לשחרר מהשאלה ״מה עוד העולם יעולל לנו״? זה רק גורם לו לאתגר אותנו יותר.
מגיל כלום מלמדים אותנו שאנחנו שווים כגודל הציפיות שלנו, והרבה מאיתנו נשרטו ב"פרפקציוניזם":
או שזה מושלם, או שזה כלום.
אבל מושלם לא יכול לנוע, ולהתקדם, ולהשיג הצלחות,
אם חלק מהצלחות זה נפילות קשות.
מושלם לא חווה אתגרים,
בטח לא פותר אותם.
אז מה חשוב פה?
חשוב לספור את זה שאחרי כל הכאב, החוויות הקשות, התסכול.
אנחנו כאן
וחזקים מתמיד!
לא מושלמים אבל מסכימים לעצמנו להיות הכי טוב שאנחנו יכולים.
וכשנדע להזכיר לעצמנו שאנחנו לא מושלמים,
ולהשלים עם זה,
נוכל ליצור ידע חדש, ולהגיע למקומות חדשים.
כאן מתבטא השחרור האמיתי.
מצאו מקום אחד שבו אתם לא מסכימים לעצמכם לטעות מהפחד ליפול. האם זה מקדם אתכם ליצור משמעות?
מתעניינים בתהליך אישי ליצור משמעות ולהפסיק לפחד להיות אתם?
Comentarios